פסק-דין בתיק תא"ח 46109-11-11

1.         בפני תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות").

בהתאם לתקנה 214 טז' (ב) החלה גם על ההליך שבפני מכח תקנה 215 יב' (א), פסק הדין שלהלן יהיה מנומק באופן תמציתי ככל הניתן.

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את הסכם השכירות שנכרת בין התובעת לנתבעת, בכך שאפשרה לדייר נוסף להתגורר עימה במושכר וזאת בניגוד לאמור בהסכם השכירות.      

הנתבעת הכחישה את הפרת החוזה וטענה כי המדובר במגורי בן זוגה (להלן גם "החבר") וכי  מגורי החבר עימה ביחד במושכר, אינו מהווה הפרת הסכם השכירות. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת הסכימה למגורי החבר במושכר, אלא שחזרה בה מהסכמתה לאחר שדרישתה הכספית לא התמלאה. בנוסף לתובעת ולנתבעת, העידו גם החבר של הנתבעת וכן אביה אשר ניהל עם התובעת, את המשא ומתן לשכירות המושכר.

דיון :

2.         לאחר עיון בטענות הצדדים שוכנעתי, כי דין התביעה להתקבל. עניין לנו במקרה מיוחד בו המדובר במושכר שהינו דירת חדר (להלן גם: "יחידת הדיור"), אשר הושכרה לתובעת- סטודנטית, לתקופה שבין 1.9.11-31.8.12. הסכם השכירות נכרת ביום 31.7.11 אולם בהתאם לעדויות הצדדים, החלה הנתבעת להתגורר בפועל במושכר רק ביום 23.10.11 (ראה סעיף 14 לכתב ההגנה).

            אינני מקבלת את טענת הנתבעת כאילו התובעת הסכימה למגורי החבר במושכר. שוכנעתי כי התובעת הודיעה מפורשות לנתבעת עוד בטרם נכנס החבר לגור במושכר כי אינה מסכימה לכך וכי תראה בכך הפרת החוזה. כעולה מכתבי הטענות ואף מעדויות הצדדים, בעת כריתת ההסכם, לא הוסכם על מגורי החבר במושכר, אלא יחידת הדיור הושכרה לנתבעת בלבד. כעולה מסעיף 16 לכתב ההגנה, ההודעה לתובעת בדבר מגורי הדייר הנוסף- החבר, במושכר, נמסרה לתובעת על ידי הורי הנתבעת רק קודם לתחילת המגורים המשותפים בדירה. דהיינו, ההודעה נמסרה סמוך ל- 23.10.11 ולא בעת כריתת ההסכם ב- 7/11.

            גם מעדויות החבר ואב הנתבעת, שוכנעתי כי בעת שההסכם נכרת לא הוסכם על מגורי החבר במושכר. בהתאם לעדות החבר:

            " הנתבעת חתמה על החוזה בזמן שאני הייתי עדיין במעונות. היה לי חוזה ופיקדון לשנה הבאה" (עמ' 4 שורה 4 לפרוטוקול).

ובתצהיר החבר בסעיף 4,5:

 "כששרון היתה צריכה לחתום על החוזה עדיין לא היינו בטוחים לגמרי בקשר למגורינו המשותפים ולכן שרון חתמה לבדה על חוזה השכירות. אחרי ששרון חתמה על חוזה השכירות, התגבשה אצלינו ההחלטה למזג את הזוגיות במגורים משותפים".

            כן ראה בעדות האב (בעמ' 4 שורות 19-20 לפרוטוקול), בה לא טען האב כי הוסכם מראש ועוד לפני כריתת ההסכם על מגורי החבר. האב העיד, כי בעת כריתת ההסכם לא היה ידוע האם החבר יצליח להשתחרר מחוזה שכירות אחר שהיה לו במעונות האוניברסיטה. האב טען אמנם, כי סיפר לתובעת אודות האפשרות למגורי החבר. אולם, כבר אז דרשה התובעת בתמורה להסכמתה תוספת של 450 ש"ח לדמי השכירות.  ראה בעדות האב בעמ' 4 שורות 19-21 " לא ידענו אם הוא יצליח להשתחרר מזה או לא. אמרתי לה שיכול להיות שהחבר יעבור לגור איתה. התובעת ביקשה תוספת של 450 ש"ח".

ההסכם נכרת כאמור, ללא תוספת הסכום שדרשה התובעת בתמורה למגורי החבר במושכר. כלומר, גם לפי עדות האב, לא גובשה האפשרות שהועלתה, לכדי הסכמה. על פי עדות החבר כאמור, באותו שלב עדיין לא התגבשה כלל בין הנתבעת לבין החבר ההחלטה למזג את הזוגיות לכדי מגורים משותפים. למרות העדר ההסכמה (שהרי כאמור גם לפי עדות האב, כשסיפר לתובעת על האפשרות, עוד במהלך המו"מ,דרשה התובעת תוספת של 450 ש"ח), "הודיעו" הורי הנתבעת לתובעת על כך שגם החבר יתגורר במושכר וזאת כשלושה חודשים אחרי חתימת ההסכם וקודם לתחילת מגורי הנתבעת והחבר בפועל במושכר.

            לאור האמור, שוכנעתי כי לא הייתה הסכמה בעת כריתת ההסכם למגורי החבר בדירה והתובעת הודיעה מפורשות כי הסכמתה תינתן רק אם יוסכם על העלאת דמי השכירות.

3.         אין לקבל גם את הטענה כאילו התובעת הסכימה בהמשך, או בדיעבד, למגורי החבר. בתאריך 18.10.11- דהיינו עוד קודם לתחילת מגורי הנתבעת והחבר בדירה, שלחה התובעת מכתב לנתבעת ואביה, בו הודיעה מפורשות כי הרשאה לאחר להשתמש בנכס בלי לקבל הסכמתה מראש ובכתב, מהווה הפרת ההסכם וכי ככל שתעשה, תזכה את התובעת בדרישה לפינוי המושכר. משהודיעה התובעת מפורשות עוד עובר לכניסתו של החבר לגור במושכר, כי היא רואה בכך הפרת ההסכם, לא ברור כיצד טוענת הנתבעת כאילו התובעת הסכימה למגורים אלו.

4.         ערה אני לפסיקה אליה הפנתה הנתבעת. יחד עם זאת, אין להסיק מקביעות בית המשפט באותם מקרים, לנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן. בפסיקה נקבע אמנם, כי מגורי בני משפחה מדרגה ראשונה אינם מהווים הפרה של התחייבות חוזית שלא להרשות לאחר להתגורר במושכר, יחד עם זאת, במקרה דנן וכפי שיפורט, אין המדובר בבן משפחה ואף מראש כשהועלתה האפשרות, הודיעה הנתבעת (לפי עדות האב עצמו), כי לא תסכים למגורי החבר, אלא בתוספת העלאת דמי השכירות כפי שדרשה.

            בת"א 50312/05 אליו הפנתה הנתבעת נקבע כי ברי לכל שבני זוג השוכרים נכס למגוריהם, הרי כל זמן שלא נאמר מפורשות אחרת, המושכר מיועד לשמש למגורי המשפחה כולה, לרבות ילדיהם. באותו מקרה אף שתקה בעלת המושכר במשך 3 חודשים ולא טענה להפרת ההסכם. אכן, לא הגיוני כי הורים השוכרים דירה, לא יוכלו להרשות לילדיהם להשתמש במושכר.

            יחד עם זאת, במקרה דנן, המדובר בשוכרת יחידה- סטודנטית, אשר שכרה יחידת דיור בת חדר אחד בלבד, שגודלה כ- 30 מ"ר, אשר ברור כי לא נועדה להשכרה למשפחה. החבר אינו בגדר בן משפחה מדרגה ראשונה של התובעת והוא הצהיר כי ב- 7/11 עת נחתם ההסכם, אף לא היו בטוחים כלל כי ברצונם לגור ביחד ורק לאחר מכן גובשה ההחלטה בעניין.

            זאת ועוד, כאמור, במקרה דנן הודיעה התובעת מראש ומפורשות על העדר הסכמתה למגורי החבר, אלא בכפוף לדמי שכירות גבוהים יותר,אשר על סכומם לא גובשה הסכמה (לפי עדות האב ,כבר שהעלה את האפשרות בטרם חתימת החוזה דרשה התובעת תוספת של 450 ש"ח כתנאי להסכמתה).